בסיסה, מנהג מורשת מפוארת ועתיקת היומין של יהודי לוב

ראש חודש ניסן בפתח… זמן לטקס ה’בסיסה | בשישא’ מן האירועים היפים במורשת המפוארת ועתיקת-היומין של יהודי לוב. בשישא (יהודי לוב – טריפולי, נכתב; בסיסה, יהודי תוניס, נכתב; בשישא, יהודי ג’רבא פשישא, בערבית: بسيسة) היא מאכל סמלי יהודי-טריפוליטאי ו-תוניסאי. בראש חודש ניסן, אוכלים גרגרי חיטה (גם שעורה) קלויים וטחונים בתוספת של זרעי תבלין שונים, כמו; קימל, כוסברה, שקדים, תמרים ודומים, המעורבבים עם שמן. מתחת למתכון, צירפתי בגאוה כבן העדה, הסבר מקיף ומרתק של ההסטוריון מר יעקב חג’ג’ לילוף בן העדה על מקורות וטעמי המנהג באדיבות ‘לבלוב – מורשת יהדות לוב’ הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, תאגיד א-פוליטי המהווה עמותת גג פדרטיבית לכל הארגונים של הקהילות היהודיות יוצאות לוב.. שבת שלום ועאקבאל דאייר!

■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן נעים’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.

יהודי לוב, נוהגים על פי ויקיפדיה לאכול בין כל חג וחג מאכל כלשהו המקשר את החג שעבר לחג הבא. כך, בטקס הבשישא (בסיסה) מקשרים את חג הפורים לחג הפסח ולשנה הבאה, מאחר שחודש ניסן הוא ראש השנה העברית הקדומה. ככלל, טקס הבשישא קשור להתחלות חדשות, שכן בראש חודש ניסן הסתיימה מלאכת בניית המשכן.

בתורה, נאמר, כי לכבוד חנוכת המשכן עשה משה רבנו – סולת בלולה בשמן (שכן במדבר היו לבני ישראל רק סולת, שמן ותמרים ולכן זה מה שהכינו), והבשישא היא אכן סולת בלולה בשמן, כפי שעשה משה. בפרט, יש הנוהגים לבצע את הטקס הבסיסה בכניסה לבית חדש או בלידה. חלק מיהודי תוניסיה, מכינים את המאכל גם ביום ט”ו בשבט.

יש הנוהגים שֶאֵם המשפחה משאירה תכשיטי זהב, מטבעות כסף ומפתח הבית לברכה ואיחולי הצלחה. יש האומרים שהזהב הוא זכר למה שנתרם להקמת המשכן ויש האומרים שהוא סגולה לפרנסה טובה. נהוג לברך בברכת; “שנהיה כולנו חיים ובריאים ופרחנין” (בערבית; שמחים).

█  מתכון לבסיסה

החומרים הדרושים;

• 1 ק”ג חיטה (יש המשתמשים בחיטה ובשעורה, בשעורים שונים)
• 1/4 ק”ג כמון עארד/חלוו (זרעי שומר)
• 1/4 ק”ג זרעי כוסברה
• סוכר (לפי הטעם)
• תמרים (חתוכים, ללא הגלעין)
• שקדים, אגוזי לוז, אגוזי מלך, צנוברים וכו’ (קלויים ללא מלח)

איך מכינים בסיסה?

קולים החיטה (השעורה), זרעי השומר וזרעי הכוסברה (כל סוג בנפרד), עד לקבלת צבע זהוב-חום. טוחנים לקמח דק, מנפים ומעבירים לקערה. מוסיפים סוכר (לפי הטעם לקבלת תערובת מתוקה) ומערבבים. מוסיפים התמרים, השקדים ומיני האגוזים ומערבבים שוב. ב”לילת’ לבסיסה” יוצקים לתערובת זו שמן (בלוב נהגו לצקת שמן זית), עד לקבלת בלילה רכה, לפי כללי הטקס. ראה כאן למטה.

█  טקס לילת’ לבסיסה

ליל ראש חודש ניסן נקרא “לילת’ לבסיסה“, בחלק מערי השדה בלוב נקרא גם “לילת אלמרקומה“. בלילה זה, מכינים תערובת דגנים המסמלת פריה ורביה, שפע וברכה. בטרם טקס בלילת ה”בסיסה” והארוחה המשפחתית החגיגית, אם המשפחה, כמו בכל ראש חודש, מדליקה ק’נדיל (נר של פתילה בשמן) ומברכת: “עאקבאל דאייר, כל סנה כ’יר מן האד סנה, זאיידין ומוש נאקסין” (מעין ברכת “כה לחי” או; “שכל שנה תהיה טובה יותר משנה זו, שנרבה ולא נפחת“).

נוהגים להכניס לתערובת ה”בסיסה” מספר תכשיטים מזהב וטבעות נישואין, המשמשים; סגולה לשפע ולברכה (ושמא, תזכורת לנכונותן של הנשים לתרום תכשיטיהן למשכן וכן להתנגדותן לתרום לעשיית “עגל הזהב“). יוצקים שמן על זרת של כל אחד מבני המשפחה, המשתדלים כולם להיות נוכחים בערב זה, רכונים סביב הקערה.

אב המשפחה מערבב בטקסיות את הבלילה עם מפתח הבית בעת יציקת השמן ואומר; “יא פת’אח בלא מפת’אח, יא עטאי בלא מננא, תרזקנה ותרזק מננא” (הכוונה לריבון עולם; “אתה הפותח בלי מפתח, המעניק ללא גמול, הרעף מטובך הגדול, מלא צרכינו מידך ונרעיף גם אנו לאחרים“, כפי שנאמר; “יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת לך מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך“), מברך “בורא מיני מזונות“, טועם מהבלילה וכל בני המשפחה מאחרים אחריו.

על פי ויקיפדיה | ה”בסיסה | בשישא” הטקס מתבצע בערבוב הבשישא בעזרת מפתח, המסמל את פתיחת השנה הבאה. במקום מפתח אפשר גם לערבב את הבשישא עם חפצים אחרים העשויים מתכת, כגון; צמיד יד, עם זאת מפתח הוא החפץ הנפוץ ביותר.

נהוג שאבי המשפחה מערבב את העיסה, בזמן שהאם יוצקת את השמן על העיסה ועל ידיו. תוך כדי הערבוב אומר האב;

יַא פַתַח בְּלַא מַפְתַח – הו, הפותח בלא מפתח

יַא עַטַאי בְּלַא מַנַא – הו, הנותן בלא תמורה

אֻרְזֻקְנַה וַרְזֻק מִנַּה – תן (פרנס) לנו וְנִתֵּן לאחרים

וַרְזֻק לְעַבֵּיד לְכֻּלֻלְנַה – ותן לכולנו, המאמינים.

וקוראים את הקטע של סיום מלאכת המשכן בפרשת פקודי.

על פי מנהג אחר;

יַא פַתָּאח בְּלָא מַפְתָאח – הו הפותח בלי מפתח

תַרְזַקְנָה וּתַרְזַק מַנָּה – תן לנו מטובך וניתן גם אנו (לאחרים)

יַא עַטָּאי בְּלָא מַנָּה – אתה הנותן בלא תמורה

ויש המוסיפים;

עַקְבָּאל דָאִיר כִיר מִן הַסְנָה – כה לחי, טוב יותר מן השנה (הזאת)

על פי מנהג אחר;

יַא פֶצַ’ח בְּלַא נֶפְצַ’ח

יַא עַטַעִי בְּלַא מְנַאי

עָר זִיקְנַא וָוזִיקְמַנַא

על פי מנהג אחר;

דור דור יא נפתח

חלילנה אל באב אל מנאח

ביהדות תוניסיה, נוהגים לסגור את דלתות הבית בליל ראש חודש ניסן ולא לתת לאיש לצאת עד לבוקר המחרת. כמו כן את מאכל ה”בסיסה | בשישא” אסור להוציא מחוץ לבית אלא רק למחרת.

█  בסיסה | בשישא | טעם המנהג

מנהג זה נהוג אצל יהודי לוב, יהודי ג’רבה ויהודי מספר עיירות בדרום תוניסיה בלבד. טעמו במסורת העממית, לזכר הקמת המשכן, שחל בראש חודש ניסן: “ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד”; “ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן“, ובא לסמל גם את ראשית השנה המקראית, החלה בחודש ניסן: “החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון לכם לחודשי השנה“.

כך, ש”הבסיסה” מסמלת כל התחלה וראשית, והבלילה מזכירה את תערובת הבנייה. מכאן, נוהגים להכין את “הבסיסה” גם באירועים פרטיים שונים של התחלה, כמו; בעת יציקת יסודות של בית חדש ובחנוכת בית או חנוכת עסק חדש, באירועים של התחדשות או באירוע שמתרחש לראשונה: “ליל הזוהר“, “פדיון בן בכור“, “זבד הבת“, “בר-מצווה“, “חינה” וכדומה.

גם השם “לילת אלמרקומה“, מרמז על מעשי הרקמה במשכן; “מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן…“; “ויעש מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם“, כאשר רק ה”בסיסה” של ראש חודש ניסן, ביום שהוקם המשכן, נקראת “אלמרקומה“, בעוד שביתר ימות השנה נקראת “בסיסה“, שהינה מילה יוונית, שחדרה לארמית ומשם לעברית; “את הכיור ואת כנו” מתרגם אונקלוס; “וּתְרַבֵּי יָת כִּיּוֹרָא, וְיָת בְּסִיסֵיהּ; וּתְקַדֵּישׁ, יָתֵיהּ”.

לטעמו של מנהג זה, ברצוננו להוסיף הסבר היסטורי הגיוני. בתחילה, עלינו לשאול, האם אחינו יהודי ספרד ואשכנז לא ידעו, שבראש חודש ניסן הוקם המשכן? והתשובה וודאי, ידעו גם ידעו, הרי הדבר כתוב במקרא, ואז, מתעוררת שאלת המשך, למה מנהג זה, לציון חנוכת המשכן, נהוג אצל יהודי לוב, יהודי ג’רבה ויהודי דרום תוניסיה דווקא? תשובתנו תעלה שתי סוגיות היסטוריות, שהקשר ביניהן, יכול לתת מענה לשאלה בהיבט שונה וייחודי, שאינו קשור לחנוכת המשכן;

■ סוגיה היסטורית ראשונה; רבים מיהודי לוב ודרום תוניסיה, היו ידועים כרוכלים (טואפה), שהייתה להם עדיפות על הרוכלים המוסלמים, בשל אפשרותם למכור ישירות לנשים המוסלמיות במרחבי לוב. דבר הנמנע מרוכלים מוסלמים, שלא יכלו לדבר ולסחור עם נשים מוסלמיות. עקב עדיפות זו, התרבו הרוכלים היהודים, שהרחיקו נדוד במרחבי לוב (כולל רוכלים מדרום תוניסיה שהייתה, בחלק מהתקופות, חטיבה מדינית אחת עם לוב) וקיבלו אף כינויים, על-פי זמן העדרם מן הבית, כמו “טואף אז’מעא” (רוכל נודד, שנעדר מן הבית במשך שבוע), “טואף אשהאר” (שנעדר מן הבית במשך 4 שבועות), ומרחיקי הנדוד (שנעדרו מן הבית כ-6 חודשים) ושבו לבתיהם פעמיים בשנה, לקראת חגי תשרי ולקראת חג הפסח.

■ סוגיה היסטורית שנייה; עקב חולשת השלטון בלוב במאה ה- 122 והאנרכיה ששררה בארץ, מדינות נוצריות אירופאיות לטשו עיניהן לעבר לוב, והנורמאנים מסיציליה היו הנוצרים האירופים הראשונים, שכבשו את לוב בשנת 1146. אולם, בו זמנית, עלתה על בימת ההיסטוריה תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית של המואחדון, השוטפת את מערב ומרכז אפריקה הצפונית ודרום ספרד וכובשת את לוב בשנת 1588.

שושלת זו, שולטת בלוב, באופן ישיר, עד שנת 1160, ובאמצעות השליט המקומי בשם; יחיה בן מטרוח, עד שנת 1173. כיבוש, שבעטיו היהודים, סבלו מרדיפות ושמד ורק עם שובה של לוב לשלטונם של הכ’ליפים המצרים, בשנת 1173 (בימי הכ’ליף צלאח אדין אל-איובי), חלה התאוששות מסוימת בישוב היהודי.

█  ב’ברית מילה’ נוהגים לתלות רדיד אדום בפתח הבית כסימן לקיום הברית

השושלת האיובית שלטה בלוב עד שנת 1900, עד אשר חזרה לוב לשלטונם של המואחדון, והיהודים מצאו עצמם נרדפים פעם נוספת. זאת, עד השתלטותם של בני השושלת. המוסלמית החפיצית (שבירתם הייתה תוניס) בשנת 1247, ששלטו בלוב עד שנת 1510 פה בא הקשר בין שתי הסוגיות ההיסטוריות – בתודעה ההיסטורית של יהודי לוב, תקופת שלטון המואחדון, הייתה תקופת שמד מן הקשות ביותר, שבעטייה, מנהגי היהודים נעשו בסתר.

אצל חלק מהקהילות בלוב, נוהגים כך עד היום; בערב ליל הסדר, בניגוד ל”כל דכפין ייתי ויכל, כל דצריך ייתי ויפסח“, נועלים את ביתם על סוגר ובריח ועורכים את ליל הסדר בסתר ובצינעה; בעת הכנת הקמח למצות, מגיפים את כל הפתחים בבית וטוחנים את החיטה באבן רחיים, ואת הרחיים עוטפים ומסתירים וליתר ביטחון, טומנים באדמה עד לפסח הבא; מכינים את הדגנים של “הבסיסה” בהיחבא וטוחנים אותם מאוחר בלילה כשכולם ישנים והבית מוגף; ב’ברית מילה‘ נוהגים לתלות רדיד אדום בפתח הבית כסימן לקיום הברית, בלא להכריז על כך, שמא ייחשף קיום המצווה וכו’.

לכן, בתקופת המואחדון, כאשר הטואפה, מרחיקי הנדוד, שבו לביתם לקראת ראש חודש ניסן לחגוג את הפסח, כל המשפחה מתאספת ב”לילת’ הבסיסה” ומציינת בשמחה את שובו של האב ממסעו הארוך בשלום וכי ניתן לקיים הפסח כהלכתו, ולו בסתר. ופה בא עניין ה’מפתח’, כאשר אב המשפחה, לאחר שסגר הבית מפני זרים, מערבב את הבלילה עם מפתח הבית בעת יציקת השמן, בבטחה, שאכן הבית נעול.

טעם נוסף אפשרי למנהג זה, בעטייה של תקופת השמד של המואחדון, כתירוץ להכנת קמח לבסיסה, כביכול, במידה ונתפסו ב”קלקלתם“, בעת טחינת חיטים לקמח למצות, שנהגו לטחון בראשית חודש ניסן. כי בלילת דגנים בשמן, הייתה נהוגה גם אצל השבטים הערבים בלוב, כמו גם אצל היהודים, בכל ימות השנה, ולאו דווקא ב”לילת’ הבסיסה“.

לסיכום, טקס ה”בסיסה | בשישא“, גם אם לא נהירים טעמיו של המנהג, מהווה, אחד מני רבות, מן האירועים החגיגיים והיפים במורשת המפוארת ועתיקת-היומין של יהודי לוב, המאחדים והמלכדים את המשפחה, שיש לשמר ולהנחיל גם לדורות הבאים.

“עאקבאל דאייר”!

█  לבלוב – מורשת יהדות לוב

הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, תאגיד א-פוליטי המהווה עמותת גג פדרטיבית לכל הארגונים של הקהילות היהודיות, התאחדויות, וועדים, מרכזים ומכונים של הקהילות היהודיות יוצאות לוב בארץ ובעולם, אשר הביעו נכונותם לפעול במשותף למען בני הקהילה, להשגת המטרות והיעדים לשימור ולטיפוח מורשתם והנחלתה ולהוות כתובת לכל בני הקהילה. ארגון הפועל עפי כל כללי מנהל תקין ותקנון מאושר, אסיפה כללית וועד מנהל, על טהרת ההתנדבות.

הארגון לבלוב – מורשת יהדות לוב, הינו עמותת מלכ”ר (מוסד ללא כוונת רווח), שכל הכנסותיו מיועדות לשימור ולהנחלת המורשת של יהודי לוב, טיפול בניצולי ונרדפי השואה מקרב יהודי לוב ופעילות ענפה עם הפנים לקהילה. יש לו אישור מנציבות מס הכנסה על-פי סעיף 46 א לתרומות, אישור ניהול תקין על-ידי רשם העמותות ופועל בשיתוף פעולה עם ועידת התביעות לטיפול בניצולי שואה.

הארגון לבלוב, מתוקצב  מדמי חבר, מתרומות שונות וכן על-ידי מורשת עדות ישראל מנהל תרבות, במשרד התרבות והספורט. המעוניים לסייע, לתרום או להירשם כחברים – לחצו כאן.