ט”ו בשבט, הוא ‘ראש השנה לאילנות’ אמנם אינו נמנה על החגים המרכזיים, אך יש בו מנהגים רבי משמעות. על פי ויקיפדיה מרבים באכילת פירות הארץ ובפרט שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל.
מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז, והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג בכל קהילות ישראל. המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות.
כבר בגמרא, מופיע “מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד (או בט”ו) בשבט”, כרמז לכך שיש בתאריך הזה תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, שהיה אתרוג לדעת רבי אבא דעכו.
המנהג הוזכר לראשונה אצל ר’ יששכר בן מרדכי אבן סוסאן (המאה ה־16) מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו “תיקון יששכר“. כך כתב: “יום ט”ו בשבט… ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה…
והאשכנזים יצ”ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום”.
מנהג זה הובא גם בפירוש מעגלי צדק. לרב בנימין הלוי שנדפס בשנתה’שי”ז.הבן איש חי תיקן סדר תפילה מיוחד לט”ו בשבט לזכות באתרוג מהודר לסוכות.
יש האוכלים פירות יבשים ואגוזים למיניהם, בפרט אלו שמקורם בארץ ישראל, כגון; תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים.
נהוג לאכול בט”ו בשבט, משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל המפורטים בפסוק הבא:
“ארץ חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורימון, ארץ זית ותמר ודבש” (דברים ח’, 8).
חכמי הקבלה אף מהדרים ומוסיפים “סדר” ט”ו בשבט, שמסביר ומרחיב את משמעותם הפנימית של הפירות, וכולל גם ברכות, שירים ודיון.
מברכים על אכילת פירות;
- “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ”.
- בט”ו בשבט, מקובל לאכול “פרי חדש” (פרי העונה שעדיין לא טעמתם ממנו בעונה הנוכחית), ולומר את הברכה הבאה:
- “ברוך אתה ה’, אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.
חג שמח.
הוסף תגובה