“שוט” גספאצ’ו, נגיעת יין, קרפצ’יו סלק, קפוצ’ינו ארטישוק, ויניגרט זרעי עגבניות… מה הם הדברים האלה, מהיכן הם לקוחים ואיזה עולמות מושגים מדהימים יש ליוצריהם. במה מדובר נבין, פחות או יותר, אבל, מה באמת מגישים לנו במנות האלה, יודעים רק השף ומוחו הקודח.
בואו נדבר קצת על עברית ואוכל, נבדוק מה קורה בתחום הזה בארץ ונראה האם באמת זה צריך להיות כך. אתחיל בכמה פריטי תפריט שאספתי ממסעדות שונות בארץ:
giacommo_180_2-2-05_01.jpg
אויסטר בג’לי קונסומה עגבניות קיץ, בליווי “שוט” גספאצ’ו ירקות חרוכים.
טרטר של טונה אדומה בעטיפת אבוקדו על מצע של קרפציו סלק אדום עם נגיעת יין מהרי יהודה.
– סקאלופ צרובים במחבת על קרם תפ”א ברוטב וניל ונגיעת קרם עגבניות של תחילת העונה.
– פרחי זוקיני ממולאים במוסלין שרימפס ושמן כמהין.
– קפוצ’ינו של ארטישוק ירושלמי עם ערמונים קלויים וגריסיני שום ורוזמרין.
– עוגת סרטנים ושרימפס עם איולי זעפרן וויניגרט זרעי עגבניות.
– לחי עגל מושחר עם שורש סלרי שבור בציר יין אדום וקרמל בצלים ירוקים.
– נתח קצבים בגריל עצים עם תפוחי זהב שבורים וצ’ילי כהה.
“שוט” גספאצ’ו, נגיעת יין, קרפצ’יו סלק, נגיעת קרם עגבניות של תחילת העונה, מוסלין שרימפס, קפוצ’ינו ארטישוק, ויניגרט זרעי עגבניות, שורש סלרי שבור, תפוזים שבורים. מה הם הדברים האלה, מהיכן הם לקוחים ואיזה עולמות מושגים מדהימים יש ליוצריהם. במה מדובר נבין, פחות או יותר, אבל, מה באמת מגישים לנו במנות האלה, יודעים רק השף ומוחו הקודח.
אני קורא לזה, ויסלחו לי אניני הטעם, פלצנות. ובעצם, מה זאת פלצנות? פלצנות היא, התנשאות חסרת בסיס ושימוש במילים ובכלים שאינם נחוצים ומטרתם היחידה היא להאדיר את שמו של המשתמש בהם או הכותב אותם.
בתחום בתי האוכל, הדברים פשוטים, לכאורה, מרבית בתי האוכל נקראים על שם בעליהם כמו מיקה, רפאל, על שם אישים מפורסמים כמו; ג’קומטי, פיקאסו ועוד, או בשמות עבריים דווקא כמו; מול ים, כתית, כפות תמרים ועוד. הבעיה היא ששם אינו מספיק כדי לתאר מסעדה ואת סוג האוכל שהיא מגישה. באיטליה, למשל, יש חלוקה ברורה, בין טרטוריה – מסעדה משפחתית ביתית, הוסטריה – ברמה מעט גבוהה יותר וריסטורנטה – ברמה הגבוהה ביותר.
Strawberry dessert_t180k-n_01.jpg
בארץ הדבר מורכב יותר. כאן יש הכל, שבעצם, לא אומר דבר. יש כאן ביסטרו, בתי קפה, לאונג’ ברים, קיטשן בר, מסבאות, מסעדות, ועוד וכולם מגישים, בעצם, אותם דברים. אף פעם אינך יודע בדיוק מה מחכה לך במסעדה צרפתית ים-תיכונית. האם זו מסעדה ים-תיכונית (שיכולה להיות גם מסעדה מזרחית, בעצם) בעיצוב צרפתי, או, אולי, להיפך.
והתפריט, פה כבר הדברים מסתבכים, בכמה מקומות ובעיקר במקומות היוקרתיים. כדי לעשות את האוכל “קוסם” למביני דבר ממציאים לו שמות ותיאורים שונים ומשונים, שכמה מהם הזכרתי בתחילת דבריי. הדברים מגיעים לפעמים לכדי אבסורד, כאשר סלט חצילים הופך למניפת חצילים, פרוסות תפוחי אדמה דקות הופכות לקרפצ’יו תפוחי אדמה ומרק בטטה וגזר הופך למרק ירקות שורש חורפיים.
בגלל הרצון להיראות קוסמופוליטיים, אנחנו משתמשים בשמות לועזיים ומאחר שחלק גדול מהציבור אינו מכיר את המושגים האלה במקורם, נוצרים כאן שיבושים מצחיקים ומוזרים כמו: קוראסון במקום קרואסון, או א-לה אוליו במקום אליו אוליו, או אנטיפסטה במקום אנטיפסטי ואחת מהמסעדות ה”איטלקיות”, מפורסמת למדי בתל אביב המפרסמת באתר האינטרנט שלה מילון מונחים משלה, מסבירה שאנטי פסטו פירושו לפני הפסטה כשהאמת היא שהכוונה היא ל”לפני הארוחה” (Pasto באיטלקית ארוחה).
השיבושים האלה אינם נחלת הקהל הרחב בלבד, גם אלה שאמורים להיות בעלי מקצוע טועים בהם ובמרבית בתי הקפה תמצאו מתכונים משובשים עם קוראסון ובירה טוברוק. הגדיל לעשות בעליה של מסעדה תל אביבית בעלת שם איטלקי למהדרין מצה-לונה (Mezza Luna = חצי ירח), הקורא למסעדתו בשם מאזאלונה.
giacommo_t180_2-2-05_01.jpg
בספרי בישול אנו פוגשים בבעייתיות שונה. מילות נימוס, למשל. אצלנו אין שימוש במילים כאלה במתכונים, אצלנו הכל בפקודות: קחי, חתכי, קלפי, קצצי, בשלי והגישי. נסו לתרגם מתכון עם מילות הנימוס שבו ותראו כמה מצחיק זה מתקבל בעיני דוברי העברית.
בעיה נוספת היא צורת ההכנה. הישראלים אוהבים הכל פשוט ומיידי. מתכון מספר בישול בשפה זרה חייב לעבור קיצוצים משמעותיים כדי להתאים לספר בגרסה עברית. גם הגישה לטיפול במתכון שונה בארצות שונות. בגרמניה, למשל, ספר בישול שאינו כולל צילומים של צורת ההכנה, נידון לכישלון מראש. האמריקאים, למשל, משתמשים במרכיבים שונים שאינם מוכרים במטבח שלנו כמו Half & Half, Butter Milk, Heavy Cream ועוד. לחלקם יש מוצרים מקבילים בארץ ולחלקם, עלינו לאלתר תחליפים. מכאן שמתרגם ספרי בישול חייב להכיר את הנושא לפני ולפנים.
קיימים גם מונחים כמו בזיליקום (לנו יש בזיליקום וריחן), ספרן שנקרא אצלנו זעפרן, או ג’ינג’ר שנקרא בעברית זנגביל, או קוריאנדר בעברית כוסברה או ושאלוט שיש הקוראים להם בצלצלי אשקלון. בפני מתרגם ניצבת השאלה האם להשתמש במונחים העבריים או דווקא באלה הנהוגים בעולם כולו? ומה לגבי מילים שיש להן תחליפים יפים בעברית כמו סיר, מחבת, מצקת, מועך שום או מילים מקובלות כמו פוד פרוססור ובלנדר.
האם זה המקום להשתמש בחידושי האקדמיה או במילים עבריות עתיקות שחודשו על ידי אותה אקדמיה כמו:
<!–gakomo_01.htm–>האם כותב ספרי בישול או מתכונים חייב לדאוג לצחות הלשון או, דווקא, לנוחות הקריאה וההבנה.
גם הטלוויזיה, אינה ממש תורמת לעניין ותוכניות בישול מתורגמות מצטיינות בשיבושים שהופכים לפעמים את המתכונים לחסרי כל ערך. Rhubrb תורגם, למשל, באחת התוכניות לצלעות, כנראה שהמתרגם חשב שזו צורה מסוימת של צלעות RIBS.
totelini gogonzola_180_01.jpg
תארו לעצמכם את עקרת הבית במכינה מנת קינוח המורכבת מסוכר וצלעות עגל. Truffles (פטריות כמהין), ראיתי פעם שתורגמו לכדורי שוקולד, על ידי המתרגם חסר חוש הטעם ו-Apple Puree תורגם לתפוחי עץ ופירה תפוחי אדמה.
ומעבר לכל אלה, קיימת גם הבעייתיות המוכרת של העברית ואפשר לראות דוגמה קלאסית שלנו במונח תחליף חלב הולנדי, למשל. האם מדובר בתחליף לחלב הולנדי או בתחליף הולנדי לחלב.
העברית, לצערי, לא מצאה עד היום תשובה לבעייה הזאת מבלי להאריך ולסרבל את המשפט. קחו למשל את המשפט אגסים אפויים ברוטב יין. האם הכוונה לאגסים שנאפו ברוטב יין או לאגסים אפויים שמוגשים ברוטב יין. גם כאן אין דרך להסביר את המונח הזה מבלי להרחיב את המשפט ולסרבל אותו.
וכך, למרות מבול ספרי הבישול השוטף אותנו בשנים האחרונות, עדיין אין קו מנחה ברור או הסכמה כלשהי וכל אחד עושה את הישר בעיניו וכך הדבר בספרי בישול מתורגמים ובספרים שנכתבו במקור בעברית ובכל זאת, ספרי הבישול הם עדיין חלקת אלוהים קטנה של עברית נכונה ומדויקת ובמקרים רבים גם גן עדן למבשלים ולחובבי אוכל.
באדיבות האתר האיטלקי – של יעקב (ג’אקומו) פיאלקוב.
הוסף תגובה