האם אתם מאלה שאוכלים את העוגיה האחרונה שנותרה בצלחת או מתחשבים באחרים? מה מסתתר מאחורי כל מאבק על האוכל?
gill samrot_t180k-n_01.jpg
ההתייחסות שלנו לאוכל וההתקשרות שלנו באמצעותו היתה מאז ומתמיד בעלת השפעה עצומה. ישנם כללי נימוס ברורים שידועים לכולנו, כגון; לאכול בפה סגור ולכבד באוכל את האורח לפני כולם. אבל ישנם גם אותם איזורים אפורים כגון הדרמה סביב “העוגיה האחרונה” – לאכול את העוגיה האחרונה, שנותרה בצלחת או להתחשב מראש באחר שאולי מעוניין גם בעוגיה האחרונה, אך מתחשב בנו.
לעיתים מאחורי כל עוגיה יתומה, ישנו סיפור על אומץ, התאפקות, רגישות והמנעות.
על בורקס ועריצות פילוסופית:
הדלת נפתחת ולפני שאני מספיקה לקלוט את הפרצופים החדשים, ריח חד ומחמם של בורקס הנאפה בתנור מגיע אל אפי.
הוזמנתי לערב דיון פילוסופי בנושא כלכלה כשמשתתפיו הינם סטודנטים לתואר שני ושלישי בפילוסופיה.
בתנור נאפה הבורקס – אני מבחינה, ועל השולחן שתיה, עוגות ופיצוחים. מבטי מרקדים בין הפרצופים החדשים למטעמים שעל השולחן ואפי מרוכז בריח של המאפה היותר מבטיח לטעמי – שנאפה בתנור. אכלתי בביתי ארוחת ערב כשעה קודם לכן. אני בהתלבטות. התיאבון שלי כעת לא גדול.
אם אוכל מהמטעמים שעל השולחן יהיה פחות מקום נינוח בקיבתי לאותו בורקס מזמין. אך הריח של הבורקס החם והטרי מעורר בי תיאבון מחודש ואולי מדומה. אני נמנעת מלהתאפק ולהמתין לדבר האמיתי – הבורקס – ומאשימה את שובל ריחו, בכך שאני מוצאת את עצמי מנשנשת פיצוחים ומכרסמת עלי בצק אפויים של עוגת תפוחים מזמינה. עדיין אני בוחרת לא לכרסם יותר מרבע עוגה ומפסיקה עם הנשנושים.
בינתיים, ניגש אלי האדם המבוגר ביותר מבין המשתתפים ושואל אותי דרך מי הגעתי. מתפתחת שיחה. הוא מתענייין בעיסוקי ואני מספרת לו על ההתרכזות שלי בחוש הריח והטעם במסגרת התיזה שלי ועל שאלתו של ההיסטוריון תיאודור זלדין – שחקר מדוע היתה התפתחות בבישול יותר מאשר במין.
“זה ברור מאוד”, הוא אומר בבטחון ופולש בלי רחמים לאווירת
ההרהור והמסתורין סביב שאלתו של זלדין, “בבישול לא היו איסורים כמו במין ולכן שם חלה התפתחות וחוץ מזה אין דבר כזה חמשת או ששת החושים.
חוש הטעם, זה בעצם גם חוש המישוש. וגם בחוש הריח יש “מישוש”. הוא טורח להוסיף בבטחון; “כי יש מגע בין החלקיקים”. יש לי עסק עם פילוסוף… קצב וטון הדיבור של דבריו מעוררים בי התנגדות כלשהי, אך איני מבטאת אותה. אני מעבירה את נושא השיחה אליו ומתעניינת בעיסוקו.
כולם מתחילים להתיישב לדיון שעומד להתחיל. הריח של הבורקס חזק מתמיד. אני מתיישבת ומחכה בקוצר רוח המוסווה היטב – לבורקס. הדיון החל. ניכר, כי האדם עמו שוחחתי מוביל את הדיון.
האנשים מסביב כמעט ולא משתתפים בשיחה מלבד אישה שמקפידה לשאול לאורך הדיון שאלות רבות. מדי פעם, מישהו אומר משהו וזוכה מיד מאותו מבוגר לתשובת מחץ ברורה והחלטית. עריצות פילוסופית בהתגלמותה. בא לי ללכת.
הדיון משעמם אותי כי חלקים גדולים ממושגיו לא ברורים לי. העריצות שלו מול ההתכווצות הרגשית של שאר המשתתפים מעניינת אותי אך לזמן קצר. אני עדין לא הולכת כי ריח הבורקס מונע ממני לעזוב. זה לא אני, זה הוא – הבורקס!!!
burekas_t180k-n_01.jpg
הרגע לו ייחלתי מגיע… הבורקסים הממולאים במחית תפוחי-אדמה מגיעים על מגש של כסף… הדיון ממשיך. אף אחד לא ניגש לבורקס שעל השולחן.
אנו יושבים בצורת מעגל והשולחן שבתוך המעגל קרוב לאנשים היושבים על הספה. הם יכולים להושיט יד ולהגיע לבורקס. שאר האנשים – ואני בכללם – יאלצו לקום ולפסוע בתוך המעגל שניים או שלושה צעדים על מנת להגיע לבורקס.
הדיון ממשיך והעריצות הפילוסופית של ההוא מתעצמת. אני רוצה בורקס. מתאים לי פשוט לקום ולקחת, כי אני לא אדם ביישן מטבעי, אך הפעם, כאורחת חדשה, בקבוצה בה כולם מכירים את כולם, לא הרגשתי בנוח לעשות מיד מה שאני רוצה. הדיון ממשיך. אני רוצה בורקס.
ידו של אחד הצעירים שיושב בקרבת הבורקס מושטת אליו. הוא נוגס בבורקס. בבורקס שלי… סוף סוף… זה האות לו חיכיתי. האות והסימן ששחררו אותי לקום, לחצות את המעגל ולהיות לא אחת מאשר הטועמת השניה בקבוצה.
והשאר כמובן היסטוריה. אט אט ניגשו אנשים ולקחו בורקס אך לא כולם ניגשו. הבורקס בידי ואני כבר יושבת ויכולה לחוש בכף ידי כמה הוא חם. אך אני מחליטה בכל זאת לנגוס ונכווית מעט בלשוני ממחית תפוחי האדמה
הרותחת. בדרך כלל המילוי חם יותר כי הוא שמור בפנים. אני יודעת עובדה זו היטב אך זה תמיד קורה לי. אני תמיד שוכחת כי החמימות של הבורקס מזמינה אותי לנגוס ולא לדחות את סיפוקי.
זו החמימות אשמה, לא אני. אני יודעת שאני עלולה להיכוות אך הריח המשכר של הבורקס המונח מול אפי מדחיק את הזיכרון מהכוויות הקודמות בלשוני ואני פנויה לסיפוק מיידי של תאבוני וסקרנותי לטעם הספציפי של סוג הבורקס שבידי.
סיימתי לאכול. אני רוצה עוד אחד. אני שמה לב שיש על המגש עוד מספר בורקסים. אני סופרת את כמות האנשים שלא אכלו וסופרת את הבורקסים שנשארו על המגש. מתחשבת שכמותי. יהיו חמישה בורקסים יתומים ומיותרים…
לאחר זמן התאפקות קצר למען הפוליטקלי קורקט אני ניגשת לקחת את הבורקס השני שלי. הדיון ממשיך ואני מתרכזת באכילת הבורקס שטעים וערב לחכי. כעת, אין למעשה שום גורם שימנע ממני מלקום ולחזור
אל ביתי. כעת, משאכלתי את הבורקס, בורקסים…
אך אני בכל זאת ממתינה זמן מה. חוששת שכתוב על מצחי שהעריצות הפילוסופית אך בעיקר הבורקס, הם בעצם במרכז התעניינותי. כעת אני בשלב קצר של העמדת פנים על מנת לכבד את הפורום כשלאחר כמה דקות שהות שהיו עבורי ארוכות, אני קמה, מתנצלת בחיוך בפני הנוכחים ועוזבת את המקום.
עוזבת כששלל הבורקס בקיבתי וניתוח פסיכולוגי מעט זועם והחלטי על העריצות הפילוסופית במחשבתי.
אה… איזו זללנות ועריצות פסיכולוגית מצדי…
_________
הכותבת גיל שמרות, הינה מטפלת בתרפיה הבעתית בין-תחומית (.M.A) ובוגרת החוג לתיאטרון קהילתי-חברתי באוניברסיטת ת”א. יצרה מופע תיאטרון תנועה שהתמקד במתח ובקונפליקט שבין הפראי לתרבותי באדם.
שמרות, פיתחה את רעיון שילובם של חושי הריח והטעם בין שאר החושים במסגרת טיפול אישי וסדנאות חווייתיות. שמרות, מטפלת אישית ומנחת סדנאות צמיחה אישית בשילוב אמנויות בגישה ההומניסטית.
לתגובות ישירות לכותבת: גיל שמרות
צילום הבורקס, מתוך אתר בורקס עמיקם – ראשל”צ
הוסף תגובה