לו היה קל להתמיד בדיאטה – רבים מאתנו היו רזים ◄אנו נולדים עם יכולות טובות יותר להיות קשובים לגופנו, מאשר אנו מפגינים מאוחר יותר, אומרת ד”ר רולס, בין הגילאים שלוש וחמש ילדים מתוגמלים עבר סיום כל האוכל בצלחת שלהם. תהליך זה ממשיך גם אל תוך ההתבגרות של הילדים.
כולנו מכירים את הנוסחה לירידה במשקל ” אכול פחות, התעמל יותר” אבל רק מעטים מצליחים לעמוד בזה. בכל זמן נתון 26% מהגברים ו-44% מהנשים נמצאים בשלב זה או אחר של דיאטה. אבל כל אחד מהשרויים בדיאטה נתקל בכוחות מפתים העובדים בניגוד למטרה המוצבת בפניו והגוברים על האדם הנחוש ביותר בדעתו לרזות.
אם אינך שם לב לכמויות גם הגוף אינו מתנגד לעודף הקלוריות. אילוסטרציה.
הנח לפנינו מאכל מפתה ואנו לא נעמוד בפניו גם אם חשנו שבעים לחלוטין מספר דקות קודם. כאשר אנו מתחילים לשרוף קלוריות באימון גופני, מנגנון הרעב מכה בנו ללא רחם וגורם לנו לרצות לאכול יותר כדי לפצות את הגוף על אובדן הקלוריות, אם כבר התחלנו לאבד משקל תהליכים מטבוליים אחרים ואיתותים מהמוח דואגים שמנגנון הרעב יישאר בהיכון.
לאורך רוב תקופת התפתחות המין האנושי, לא היה האדם בטוח איפה “תופיע” הארוחה הבאה שלו” אומר ריצ’רד ד. מאטס, פרופסור לתזונה באוניברסיטת “Purdue” לדברי הפרופסור; “הרעב הנו מנגנון המבטיח, כי נאכל כאשר ימצא לנו האוכל ונאכל כמה שיותר ממנו”.
תאוריה זו, ככל שהיא טובה לשוכני המערות, מהווה בעיה בעולמנו כשהאוכל אינו רק בהישג יד אלא אף נמצא בשפע והלחץ החברתי לאכול וליהנות מהמגוון ומהשפע נראה, כי אינם מסייעים בידי המרזה להיצמד לתכנית ההרזיה ומחסלים כל סיכוי, כי יעמוד בפיתוי הקולינארי.
אז!!! האם הירידה במשקל היא בלתי אפשרית? ודאי שלא יש המרזים ואף מצליחים לשמור על התוצאה לאורך זמן<!–d_07_01_05_01.htm–>
__________
* כתבה זו, מתבססת על הטור של הגב’ טרה פרקר-פופ כתבת מדור בריאות שהתפרסם בשבועון הוול סטריט.
* הובא ותורגם על ידי שולי סונגו מתוך The wall street journal.